"לו הייתה מטרה משלו. לו נחוץ היה לדעת; מה ואיך קרה פה? היש בכֹח האנשים האלה להרע אם לא? היש לו מפני מה לפחד אם לא? היבקרו אותו, אם יעשה אותו ואותו מעשה, או לא יבקרו? ואם יבקרו, אז נגד מה בעִיקר תהא הביּקֹורת ערוכה, ומה מבקרים בייחוד לעת הזאת? ועוד זאת: האין אפשרות באיזה אֹופן שהוא להטות את לבם ולבוא אליהם במרמה, אם כֹּוחם גדול באמת? היש צורך בזה אם אין צֹורך? ואולי אפשר, למשל, להשתמש בהם דווקא לטובתו."

ככה כתב פיודור דוסטויבסקי בספרו החטא ועונשו, הוא התייחס להשפעת הסביבה, מה הסביבה חושבת על המעשים או על מה שהוא אומר. אנחנו לא יכולים להיות מנותקים מהיחס של הסביבה שלנו. כנראה כל מה שנעשה, וכל צעד שניקח, יהיה בהלימה למה שמקובל, לאיזושהי נורמה וחוקים מוסריים מסוימים, מה נכון ומה לא נכון. מי האנשים שישפיעו על ההחלטות שלנו, מי חשוב לנו ואנחנו "דופקים לו חשבון". מאד מעניין העניין הזה, מה גורם לנו להעדיף דעתו של אדם מסוים על פני צורת הסתכלות של אדם אחר?

אנחנו בוחרים באיזה סגנון נתלבש, מי האנשים שאיתם נתחבר. בני זוג הם דוגמה של בחירה, אחר כך הסביבה שאנחנו מגדלים בה את הילדים שלנו, ואנחנו חושבים שאנחנו בונים עבורם את הסביבה שתקבע את הבחירות שלהם בחיים שלהם.

אבל מה תגידו על מי שהולך נגד הזרם? מין נון-קונפורמיסט כזה, שבועט  במוסכמות. יש גם לזה תשובה. גם נון-קונפורמיסט טהור לא בורח מזה, הוא מושפע, הוא עושה את הדברים כתגובה על מה שהוא רואה בסביבה, גם הוא בעצם מוטה ומובל למרות מה שהוא חושב…

אז מה? אנחנו מושפעים לגמרי? ככה זה נראה, כמו שלא יכולנו לבחור לאיזו סביבה ניוולד, נתחנך ונגדל. אנחנו לא יכולים להשתחרר באמת מהכבלים, נראה שהבחירה היחידה שלנו היא בהסכמה לכך שאנחנו מובלים, זה מרגיש כמו פרדוקס, ובאמת זה כך, ההסכמה שלנו, וההשלמה עם האמת שאנחנו חסרי בחירה, היא – היא הבחירה היחידה.