שכחנו. ועדיין שוכחים. לוקחים כמובן  מאליו את האופה שאופה לנו לחם, את העובדים במחלבה שמייצרים לנו חלב וגבינה. את הרופא, את המורה, את הגננת, את הבמאי, הבנאי, השיננית, החוקר. נזכרים בהם רק כשהבטן מקרקרת מרעב או כואבת, רק כשהשן מציקה, רק כשנבקש לחנך את ילדינו או לתקן את הברז הדולף.  וגם אז זוכרים בעיקר את השירות או המוצר, פחות את העומד מאחוריהם. שכחנו. לקחנו את כולם כמובנים מאליהם והעמדנו במרכז הבמה ובאור הזרקורים רק את "אני" "עצמי" ש"רוצה" ו"יכול" ו"עושה".

שכחנו שכולנו איברים של גוף אנושי אחד גדול, עצום במימדיו, מרובה בכשרונותיו, יכולותיו, התמחויותיו. כמו תאים, תאים המרכיבים רקמות, רקמות הבונות יחדיו גוף אחד גדול, מורכב, חכם. שכחנו. קצת כמו תא לבלב שלא יודע על קיומו של תא לב. יש משהו טבעי בשכחה הזו, בחוסר המודעות הזו, כמו בין תאי הגוף. אלא שכמו בגוף, כאשר תא או רקמה או איבר מתדלדלים, מביאה ההתדלדלות הזו פעמים רבות להתדלדלות הגוף כולו, עד כדי מותו. להבדיל מתאים בודדים בגוף יש לנו שכל ורגש, ניתנו לנו כלים מסדר שני, כלים "גבוהים" יותר כדי לצאת מעצמנו, מהאני, העצמי, כדי לראות את ה"תאים" האחרים ברקמה האנושית שסביבנו, על מנת לקרבם, כאילו להכילם בתוכנו. להכיר בחשיבותם של האחרים , על אף שונותם וייחודיותם. הערבי, הדרוזי, השחור, האדום, הצהוב, העני, העשיר, הרחום, הקשוח, האדיש, שומר החוק ופורע החוק, המשכיל והבור, הימני והשמאלן – כולם נחוצים כדי להרכיב את הרקמות ואת הגוף. רק קרובם של כל החלקים מתוך אהבה, הכרה, דאגה, יהפוך את הגוף לשלם ולבריא. אם נמשיך להוקיע ולהרחיק מתוכנו חלק זה או אחר, יתדלדל גם הגוף ונידון לכליה.
 

גדולתנו כאומה תהיה בחיבוק ובחיבור כל התאים לגוף בריא אחד גדול וחסון. זהו מקור הכוח והביטחון היחידי. 

כנראה שניווכח כי השלם גדול מסכום חלקיו. לכן, בקירוב האיברים לא רק שנשמור על חוסנו של הגוף אלא נזרים בו "דם חדש", תבונה ואור- כמעיין שלא פסק.כך כותב בעל הסולם המקובל הגדול של המאה ה 20 : "ולא חסר לך כלום, אלא ללקט כל אלו האיברים המדולדלים שהתדלדלו מנשמתך, ולצרף אותם לגוף אחד. ובגוף השלם הזה, המבוע של תבונה רבה, ונחלים עליונים של אור, יהיו כמעין שלא פסק. וכל מקום שתתן עיניך בו, יתברך".